רי"ף בבא מציעא נ״ו

« רי"ף בבא מציעא נ״ה ע״ב רי"ף בבא מציעא נ״ז ע״א »

1 בבא מציעא פתח ↗

הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבְּרֵי וְקַטְלוּהּ. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? כִּי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲכַל עַכְבְּרֵי טוּבָא וַחֲבִיל וּמִית. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ: כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא.

2 נימוקי יוסף פתח ↗

מתני' שאולה מתה. אותה פרה שהיתה שאולה מתה דאסיפא דסליק מיניה קאי דשכר אחת ומתה אחת:

3 שלטי הגיבורים פתח ↗

שאלה להרא"ש ז"ל ראובן השאיל חפץ לשמעון והפסידו אמר שמעון לראובן השבע כמה היה שוה ואפרענו לך והשיב בעל החפץ השבע אתה ואפסד. תשובה ישבע בעליו ויפרע שכנגדו על פי שבועתו ואם לא ישבע לא יפרע שכנגדו ואינו נקרא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם. והשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומת בדרך והדבר ספק אם מחמת מלאכה מת או לאו ה"ז פטור מתשלומין דהא אין החיוב בא על השואל רק עד שעת האונסין ובשעת האונסין ספק הוא דלמא מתה מחמת מלאכה שהרי זה כאומר איני יודע אם הלויתני אם לאו אבל השואל חמור לרכוב הוא עליו ונתן לשלוחו ששינה מדעת המשאיל ומת החמור בדרך ביד השליח והדבר מסופק אם מת בפשיעה או באונס חייב השואל שהרי הוא פשע כשנתנו לשלוחו שהרי אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת פשיעה והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו שהוא חייב ע"כ כתב הר"ן בשם הרא"ה:

3 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב בגמ' שואל:

4 שלטי הגיבורים פתח ↗

ראובן שהיתה פרה שאולה בידו משמעון ומת ראובן והניח הפרה שאולה הרי הבנים משתמשים באותה פרה כל ימי שאלתה אם יש זמן לכמה ימים שאל אותה או אפי' ליכא זמן לימי שאלתה למ"ד סתם שאלה שלשים יום הרי הבנים משתמשין בה כל הימים שאילו היה אביהן קיים היה משתמש בה גם הבנים במקומו עומדין ואם מתה הבהמה לאחר מיתת ראובן הרי הבנים פטורים מאונסים כי הם לא שאלו פרה זו מהבעלים ולא קבילו עלייהו נטירותא דידה הלכך אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביה' שיהיו אונסיה עליו ולמה יניחם בלא קבלת אונסין כך כתב הרא"ש ז"ל שם והר"ן כתב בשם הראב"ד ז"ל דאפילו לא אמר להם המשאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסים דודאי בתורת שאלה אחזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה ומ"מ לכ"ע הבנים חייבין בגניבה ואבידה לאחר מיתת אביהן כמו שפסקו כל הפוסקים שם דאפילו לא נשתמשו בה חייבין כש"ש הואיל ויש בהן הנאה שבידן להשתמש בה כל ימי שאלתה הואיל ונהנין מהנין:כסבורין הבנים כי הפרה הזאת היא של אביהן ולא שתהיה שאולה בידו וטבחוה ואכלוה ונמצא שהיתה שאולה ביד אביהן הרי אלו משלמין דמי הבשר בזול דהיינו ב' שלישי דמים ודוקא שלא הניח להן אביהן אחריות נכסים לדין התלמוד או מטלטלין לתקנת הגאונים אז הוא דאין משלמין רק דמי הבשר בזול דהא לא הוו ידעי שהיא שאולה דאילו הוו ידעי לא הוו אכלי והלכך מאחר שמשלמין ממון דידהו אינן משלמין רק דמי בשר בזול אבל הניח להן אביהן ממון משלו הרי הן משלמין כל דמי הפרה מממון אביהן כיון שטבחוה וכתבו המפרשים טעם לדבר דאע"פ שהם לא קבלו עליהם אונסין ולא הוה נמי ברשותייהו אפ"ה חייבין לשלם מממון אביהן משום דאישתעבוד נכסי אבוהון בחיי אבוהון שהרי פשע אביהם במה שלא הודיעם שאינה שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אישתעבוד נכסי אבוהון ופירשו המפרשים דדוקא בטבחוה הוא דחייבים הבנים לשלם מנכסים שהניח האב ולא חייבים לשלם אם מתה והשיגו על מיי' פ"ק מהל' שאלה ופקדון וכן יש להשיג על סמ"ג עשין צ"ב וכמו שכתב מ"מ שם באורך רובי הקושיות על מיי' ועוד נוסף לי קושיא על דברי מיי' בזה שמתחלה כתב שהיכא שמתה אינן חייבין באונסיה ולא חילק בין יש להן נכסי אביהן או לא ואח"כ בחשבו שהוא של אביהן כתב דאם הניח להן אביהן נכסים חייבין ואלו היה דעתו לומר דהיכא שמתה באונס יש חילוק בין הניח להן אביהן נכסים או לא היה לו להמיי' לפרש מיד כשאומר אין חייבים באונסיה דמיירי כשלא הניח להן אביהן נכסים ולא להמתין עד מקום שאין שם מקומו וגם לא היה לו לומר בתחלה מתה אין חייבין באונסיה שהוא לשון הגוזר דלעולם פטורין הלכך נראה לע"ד דודאי מיי' פוסק כשאר הפוסקים וס"ל כרב פפא כמו שכתב פ"ג מהל' גניבה ומתה באונס ודאי אין חייבין באונסיה ודאי כמ"ש להדיא מתה אין חייבים באונסיה לא שנא הניח להן אביהן נכסים או לא והכא קאמר מיי' מתה או שטבחוה חייבין לשלם מנכסים שהניח להן האב והאי מתה לאו מתה באונס קאמר אלא מתה בפשיעה קאמר דומיא דטבחוה שהוא בפשיעה ומש"ה חייבין לשלם מממון שהניח האב משום שהוא פשע בחייו שהיה לו להודיע לבניו שהפרה שאולה שאז היו נזהרין ממיתתה בפשיעתה או מטביחתה ונמצא דאשתעבוד נכסי בחיי אבוהון והלכך חייבין לשלם מן הנכסים שהניח שעליהם היה החיוב בעודו בחיים אבל אם מתה באונס נ"ל דודאי גם למיי' פטור ולית דפליג והלשון מוכיח על זה כמו שכתבתי וא"כ הוא נסתלק ההשגות מעליו הלא תראה כי הראב"ד לא השיגו מזה כלל כי לא נראה בעיניו השגה בכאן ואם תפרש דבריו כאשר פירשתי הכל עולה יפה ונ"ל דהא דאמר לעיל הניח פרה שאולה וסבורים שהיא של אביהם וטבחוה דמשלמין דמי בשר בזול כשלא הניח אביהן נכסים היינו דוקא אכלוה שנהנו בגופן מן הפרה דאע"פ שהם בתום לבבם אכלוה שהיו סבורין שהיה של אביהם מ"מ משלמין דמי ההנאה שקבלו ממנה דהיינו דמי בשר בזול דדמי שוייה עצמו לא ישלמו כי אולי אילו לא היו סבורים שהיתה של אביהם לא היו אוכלין כ"כ בשר הלכך משערים שאילו היה הבשר נמכר כ"כ בזול היו קונין ממנו כ"כ בשר וכך שמין בשר פרה זו שאכלו וכך משלמין אבל אם לא אכלוה אלא שהפסידוה ואבדוה בענין שלא נהנו ממנה כלל אין חייבין בתשלומין כלום כי מאחר שהיו סוברים שהיתה של אביהן לא הקפידו עליה בשום ענין ופטורים מכל השמירות השייכין בה ואין משלמין כלום אם לא נהנו ממנה והוא הדין לכל שאר הדברים שהניח האב וכסבורין שהן של אביהן ונמצא אחר כך שאינן של אביהם דדנין בהן על דרך זו ואם הניח להן אביהם נכסים משלו דנין בהן כמו שכתבתי בסמוך:

5 בבא מציעא פתח ↗

רֵישָׁא בִּשְׁתַּיִם – דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁתֵּי פָרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׁאֵילָה, וּפַלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׂכִירוּת. אִי נָמֵי: חַד יוֹמָא בִּשְׁאֵילָה, וְחַד יוֹמָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ תַּרְוַיְיהוּ בְּעִידָּן שְׁאֵילָה. וַאֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל: חֲדָא – אִין, בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה, וְאִידַּךְ – לָא יָדַעְנָא אִי בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה וְאִי בְּעִידָּן שְׂכִירוּת מֵתָה, דְּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם. וְסֵיפָא בְּשָׁלֹשׁ – דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלֹשׁ פָּרוֹת נָתַתִּי לָךְ, שְׁתַּיִם בִּשְׁאֵילָה וְאַחַת בִּשְׂכִירוּת, וָמֵתוּ הָנֵי תַּרְתֵּי דִּשְׁאֵילָה, וַאֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל: אִין, חֲדָא דִּשְׁאֵילָה מֵתָה, אִידַּךְ – לָא יָדַעְנָא אִי דִּשְׁאֵילָה מֵתָה וּדְקָיְימָא דִּשְׂכִירוּת הִיא, אִי דִּשְׂכִירוּת מֵתָה וְהָא דְּקָיְימָא דִּשְׁאֵילָה הִיא, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.

6 נימוקי יוסף פתח ↗

מה שטענו לא הודה לו. לפום פשטא דמתני' דלא מיירי אלא באחת שאולה קא מקשה דכיון שטענו בשאולה והוא לא הודה לו בה אלא הודה לו במה שלא טענו דהיינו שכורה א"כ ה"ל כשני מינים שאם טען לו במין אחד והודה לו במין אחר אין בו חיוב שבועה וה"נ דכוותה משום דהוה סלקא דעתך דהאי ישבע הוא שישבע אם הוא כדבריו שלא מתה השאולה דהכי הוה עדיף טפי שישיב על טענתו ואפילו לרב נחמן ועיין בתוספות ולענין שבועה זו ודאי ה"ל כשני מינים ואין עליו שבועה ומיהו לאו כשני מינים כחטים ושעורים ממש דאילו טענו חטין והודה לו שעורים פטור אף מדמי שעורים וקי"ל הכי ופשיטא דכיון דפטור לא שייך ביה שבועה ואילו הכא אמר עולא דא"ל אישתבע מיהת דכדרכה מתה ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה דה"ל טענו חטים והודה לו בשעורים ואפשר שכיון ששאלה ושכירות שייכי גבי הדדי ודומין זה לזה במקצת לא חשבינן להו כשני מינים לגמרי וקושיא זה שמקשה בגמרא ואמאי לרב יהודה דמוקי מתני' כפשטה וכדלעיל דף צז: דאילו לרב נחמן דמוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם סיפא נמי משום עסק שבועה הוא נשבע כגון שטענו שתי פרות שאולות והודה באחת וכפר באחת דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת והא דלא משמע ליה למקשה לומר דמתני' בטוענו שתי פרות מיירי אחת שבורה ואחת שאולה דהשתא ה"ל מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת היא דמה שטענו הודה לו משום דמה נפשך פטור הוא כיון דהודה שהאחת קיימת הוי הילך וקי"ל דהילך פטור משבועה ואם תאמר לוקמיה כגון שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי ולאצולי האיך הא לא משמע ממתני' הכי דבשאלה קתני מתה ובשכורה לא קתני ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא ולפיכך מקשה הכי ואמאי מה שטענו לא הודה לו אבל אין ה"נ שאם תבע לו שתיהם וזה הודה לו באחת שמתה בפשיעה אע"פ שהאחת שכורה והאחרת שאולה מחייב מדין מודה מקצת דאפילו בחטין ושעורים שהם שני מינין קי"ל שבועות דף מ. דטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב לישבע מדין מודה מקצת ומיהו מלוה ופקדון עדיפי טפי מחטין ושעורים אפילו משאלה ושכירות אלא מלוה ופקדון מילתא אחת נינהו לגמרי כחטין וחטין וזה לשון הרמב"ם ז"ל דכתב פרק ג' מהלכות טוען ונטען מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם לא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שחייב לו חמשים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק ולזה דעתי נוטה ע"כ לשונו פי' דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה במקצת. הריטב"א ז"ל:

7 נימוקי יוסף פתח ↗

זה אומר איני יודע וכו'. אבל אנן קי"ל כרבנן דאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"כ הרי"ף ז"ל והא דסתם לן תנא כסומכוס אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דהאי תנא בעי למיתני כלהו דיני חיוב ופטור דישבע ויחלוקו ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס:

8 שלטי הגיבורים פתח ↗

בדין שליח שעשאו בעדים דאיתא פ' הגוזל קמא איכא פלוגתא אי הוי שליח אי לא לענין שאם הלוה שלח חובו ע"י נפטר או לא מיי' פ"ו מהל' גזילה ופ"ק מהל' שלוחין והרי"ף והתוס' וסמ"ג עשין פ"ב והרא"ש וטור ח"מ סי' קכ"א הסכימו דשליח שעשאו בעדים הוי שליח כגון שאמר המלוה לשליח בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך פטור הלה מאחריותם והמרדכי שם והגהות מיי' פ"ז מהל' גזילה ופ"ק מהל' שלוחים כתבו בשם רבינו ברוך ורב מתתיה גאון ושאלתות דרב אחאי דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח אא"כ אמר המלוה ללוה מפיו שלח לי ע"י זה או שכתב לו כן באגרת:בדין שלח לו המלוה ללוה בכתב שישלח המעות ע"י זה השליח וביטל אח"כ השליחות ונתנם לו הלוה ונאבדו דאיתא פרק הגוזל קמא איכא פלוגתא אם נפטר הלוה בכך או לא לפי מה שכתב הרא"ש ודחק לתת טעם לדברי הרי"ף למה מצי הלוה לדחות השליח שלא ליתן לו המעות בכתב זה משום דחיישינן שמא יבטל המשלח שליחותיה דשליח והשתא אם נאבדו נאבדו ללוה משמע דמצי משלח הכתב לבטל השליחות והוי מבוטל וכ"כ הטור ח"מ בשם הראב"ד וכתב דלפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין גמור הממון שיש לו ביד פלוני ומדברי בע"ה שהביא שם הטור משמע דלא מצי המשלח לבטל השליחות להפסיד ללוה שכתב שאפי' בטל השליחות קודם שהגיע המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל המעות עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך דאלים ליה לבע"ה האי כתב כאילו היא הרשאה גמורה לענין זה ומיהו נראה דמיירי דוקא היכא דלא ידע הלוה שביטל המשלח השליחות קודם שנתן המעות ליד השליח אבל אם ידע הלוה שביטל המשלח השליחות ואעפ"כ נתן לו המעות ונאנסו המעות מיד השליח חייב הלוה שלא היה לו ליתן כיון שידע שביטל השליחות ואין לומר דבע"ה פליג עם הרי"ף במה שאמר שאם ירצה הלוה שלא לתת לשליח דלא כייפינן ליה מאחר שאין בידו הרשאה וא"ת כיון דיד השליח כיד בעה"ב למה נותנים לו פתחון פה לעכב בממון חבירו י"ל דדלמא מיית מלוה עד שלא יתן הלוה מעות לשליח ונפיל זוזי קמי יתמי דכיון שאין כאן רק כתב אחד מן המלוה ולא הרשאה גמורה נתבטל השליחות ודאי במיתת המלוה והלכך מצי מעכב וכתב רבינו והסכימו כך כל הפוסקים ועיין בטור דברי הראב"ד וחלוקין בזה באורך אמנם מה שכתב שם הטור בהנהו חלוקים וז"ל די"א שאין על הלוה או על הנפקד אלא חרם סתם וקמא מסתבר עכ"ל נ"ל דהכי פירושו וטעמו דטור להצריך ללוה שבועת היסת הכא דאף על פי דלעיל כשמלוה אינו מאמין ללוה שנתן לשליח אמר דמחרים חרם סתם על הלוה ואינו נשבע התם היינו טעמא משום דעל כרחין אין שם רק טענת שמא דהיאך יכול המלוה לטעון על הלוה טענת ברי שלא נתנם לשליח הא לית אפשר ליה לידע דבר זה בודאי ואפילו שיטעון המלוה ברי לי שלא נתתם לשליח אין אמירתו עושה שיהיה טענה ודאי ואנן סהדי דלאו קושטא קאמר שא"א לו לדעת זה וכי נביא או בן נביא הוא הלכך אין שם רק טענת שמא ושייך התם חרם סתם ולא שבועה אבל הכא שהשליח הוא שטוען עם הלוה והנפקד אומר לא קבלתי ממך ברי ואיהו ודאי יודע אם קבל ממנו או לא יש כאן טענת ברי והלכך נשבע היסת הלוה ולא סגי בחרם כנ"ל:בדין מלוה ששלח להביא חובו וטוען הלוה ששלחו כולו וגם השליח אומר כן והמלוה אומר לו שלא שלח להביא לו רק נ' ושלא הביא לו רק נ' דאיכא למשמע מסוגיית ההלכה פרק הגוזל קמא איכא פלוגתא מיי' פ"ק מהלכות שלוחין וסמ"ג עשין פ"ב כתבו דישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא נ' ולא נתן לו רק נ' ויטול נ' מהלוה והשיב עליו הטור חו"מ סימן קכ"א וכתב דכיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חצי ישבע הלוה ויפטר:

8 נימוקי יוסף פתח ↗

ביד עבדך וכו' חייב. אע"ג דהאיך עבד לאו שליח שואל הוא כיון דלא טרח לעשותו שליח בעדים כדרב חסדא מכ"מ נתחייב שואל משום שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידיכם והם קבלו אותה זכו לו והוא עשאן שלוחו ע"י בעל הפרה א"נ לאו מדין שליחות הוא דחייב אלא מדין ערב שכיון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו ע"פ חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח פרק קמא דקדושין דף ז.:

1 יתיב רב אשי וקא מבעי כי האי גוונא מאי א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא גברא דנשי קטלוהו לית דינא ולית דיינא איכא דאמרי אכל עכברי טובא איחבל ומית יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא גברא דנשי קטליה לית דינא ולית דיינא:

2 מתני' השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי יום שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת ומתה המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה דף צז: בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו:

3 גמ' שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב כדאמר ר"נ בשיש עסק שבועה ביניהן ה"נ בשיש עסק שבועה ביניהן היכי דמי עסק שבועה כדרבא דף צח. דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומשכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת רישא בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלגיה דיומא בשאלה ופלגיה דיומא בשכירות אי נמי חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרוייהו בעידן שאלה א"ל שוכר אין חדא בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכירות מתה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם סיפא בתלת דא"ל שלש פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות ומתו הני תרתי דשאלה וא"ל שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות היא או דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה היא דמתוך שאינו יכול לישבע

4 משלם גרסינן בפרק הגוזל ומאכיל דף קיב. אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול הניח להן אחריות נכסים חייבין לשלם ובפרק אלו נערות איתיה:

5 דף צח: זה אומר שאולה וזה אומר שכורה וכו':

6 אמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר עולא ע"י גלגול שבועה דאמר ליה אישתבע לי איזו מיהת דמתה כדרכה ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה מישתבע נמי דשכורה מתה:

7 זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו וכו' הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה:

8 מתני' השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי ואמר שואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה:

« רי"ף בבא מציעא נ״ה ע״ב רי"ף בבא מציעא נ״ז ע״א »